"תחשבו שיש משפחות שבסיום החגים זה יום פטירה של הקרוב שלהן, איך הן אמורות לתפקד? 😰 איך אפשר להתארח אצל אנשים בלי להרגיש שאת מחרבת את הסעודה כשאת מתפרקת? גם ככה אנחנו כל הזמן מנסים להחזיק את עצמינו עם ראש למעלה.
אחרי שנתיים אנשים מצפים ממך כאמא שכולה, להתחיל להתקדם. אבל מה שקרה לי זה הפוך: שנה וחצי ראשונות תפקדתי אסופה, חזקה, עשיתי הכל כדי לשמור על הבית חזק בשביל שאר הילדים, ואז אחרי שנה וחצי, כשכולם התחילו להתייצב, החוסר צורח יותר מאי פעם.
יש לי צעקה, צעקה כזו בפנים שאני בחיים לא אוכל להעביר. צעקה של מה הפסדתי. הקשר לי עם מוריה היה חיבור מעבר לאמא ובת, היינו מעבר לחברות, היינו מעבר לאחיות. היינו נשמה אחת מחוברת ל 2.
לפעמים אני מרגישה אותה עדיין בתוכי, אבל אני מרגישה שנתלש ממני איבר. וזה ממשיך לדמם כל הזמן , כל הזמן מורגש האיבר שחסר.
עד לרגע שאמרו שמצאו דגימות DNA שלה הייתי בטוחה שהיא חוזרת, לא היה לי ספק. היא הייתה תמיד זו שמצליחה לצאת מכל המצבים ולהשתחרר מהם. אין מצב שמשהו ניצח אותה. ואז קיבלתי אותה לקבורה בטלאים, נתנו לי להפרד ממנה- מהילדה שהייתה הכל בשבילי. ורק לאחר מכן אמרו לי שהיא הייתה באנבולנס שקיבל גם רימון וגם RPG. לכן הזיהוי לקח כל כך הרבה זמן. עוד חודשים אחרי הפטירה המשיכו לקבור ממצאים ולחפש, זה דברים שנפש של אמא לא יכולה להכיל. לא יכולה להכיל.
המשפט שלה הקבוע היה ""בשבילי נברא העולם, ואני עפר ועפר"" - אני מצידי כלום- הכל מבורא עולם, אבל חייבת לעשות הכל כדי להפיץ אור בעולם . והיא הייתה אור, אור עצום. אור בשבילי ואור בשביל כל מי שפגש אותה.
תמיד היא אמרה לי ""אמא, זו הסתרה שבתוך ההסתרה, יש פה סיפור גדול מעבר, זה לא רק מה שאת רואה"" וזה מה שמחזיק אותי ברגעים שהפרידה והמחשבה על הרגעים האחרונים שלה עוברת לי בראש. אני לא יכולה להבין כלום, זה גדול מההגיון שלי, מהיכולת של הנפש שלי. אבל יש פה סיפור מעבר.
אני לא יכולה להאשים, אבל אנשים במדינה נהיו קהים. שוב הותר לפרסום ושוב הותר לפרסום. כמה נפש של האזרחים יכולה לספוג ולהכיל?
אבל החגים מתקרבים, ובשביל משפחות שכולות זה זמן שאי אפשר להכיל אותו. פשוט א""א. בשביל זה יש את עמותת נאוה- מבחינתי החגים במלון עם עמותת נאוה זה בדיוק כמו שעולם מתוקן אמור להראות.
מאות משפחות, מכל הסוגים מכל הסקאלה. שמתארחות בבית מלון . אחד ליד השני, כל אחד יכול להתפרק בלי שזה יכביד , ויש שם הכלה, הכלה כזו וחשיבה לפרטים שאת מרגישה שמשהו רואה אותך.
אני יודעת שמספר המשפחות השכולות מטפס מיום ליום, ואני יודעת שקשה לנפש להכיל את זה.
אבל לפני החגים, אי אפשר להתעלם מהכאב שלהם. התרומה שלכם מאפשרת לנאוה לתת למשפחות השכולות מקום בטוח ומכובד ומחבק לעבור בו את החגים.
אל תשאירו אותם עם הכאב הזה לבד. הוא בלתי נסבל.