שלום, אני לואי.
אני תלמידת י״א בתיכון אלון ברמת השרון, בכיתת נחשון תלפיות. נולדתי וגדלתי כאן בישראל – זו המדינה היחידה שאני מכירה.
אני לומדת, מצטיינת, מדריכה בצופים ואפילו ראשגדית שמובילה מדריכים אחרים. אני חולמת להתגייס לצה״ל ולתרום למדינה שלי כמו כל בני גילי.
כל החיים שלי כאן – החברים, הבית, השפה, הקהילה.
יש לי אחות בשם אמבר, בת 13, שגם היא נולדה ומתחנכת בישראל כל חייה לומדת בבית ספר "עלומים" ברמת השרון.
ההורים שלי חיים כאן שנים רבות ותמיד נתנו מעצמם לאחרים. הם טיפלו במסירות בקשישות ישראליות, שהצליחו להאריך ימים בזכותם.
אני ואחותי גדלנו בבית משפחת בריסקר, בזמן שאמא שלי טיפלה בעדינה בריסקר, שגידלה אותנו כמו נכדות. היינו חלק מהמשפחה שלה והתאבלנו כשסבתא עדינה הלכה לעולמה.
למדתי מהוריי מהי נתינה אמיתית, ואני בטוחה שגם לנו, הילדות, הייתה תרומה לא קטנה.
ועם כל זה, עכשיו המדינה רוצה לגרש אותי – רק בגלל שאין לי אזרחות ישראלית.
ולא רק אותי – רוצים לגרש גם את אחותי הקטנה וגם את אמא ואבא, שעדיין מטפל באופן חוקי בקשישה ישראלית.
הם רוצים לשלוח אותנו לפיליפינים – מקום שבו לא נולדתי, לא גדלתי, לא דיברתי בשפה, ואין לנו בית או קהילה, בזמן שכאן המשפחה המורחבת שלי.
המחשבה הזו משתקת אותי. איך אפשר לבקש ממני, מאחותי ומהוריי – לעזוב את כל מה שאנחנו מכירים ואוהבים?
דמיינו שנולדתם כאן, חגגתם חגים, למדתם בעברית, בניתם חברויות וחיים שלמים – ויום אחד אומרים לכם: “זה לא הבית שלכם. אתם צריכים לעזוב.”
אני ישראלית. זה הבית שלי וכאן המשפחה שלי, ועכשיו רוצים לקרוע אותי ואת אחותי ממנו.
אנחנו יוצאים למאבק משפטי כדי להישאר כאן – אבל אני צריכה גם את הקול שלכם.
בקרוב המשרד שעוזר לנו - עו''ד תומר ורשה ואסף וייצן - יפנו לבית המשפט כדי לבטל את הגירוש,
אבל כבר עכשיו אני מבקשת מכם – שתפו את הסיפור שלי, עזרו לי להשמיע קול.
בקרוב תתקיים הפגנה ואעדכן. כל שיתוף ותמיכה שלכם יכולים לעשות את ההבדל.
תודה גדולה מכל הלב.
לואי ❤️ 🇮🇱
אני לומדת, מצטיינת, מדריכה בצופים ואפילו ראשגדית שמובילה מדריכים אחרים. אני חולמת להתגייס לצה״ל ולתרום למדינה שלי כמו כל בני גילי.
כל החיים שלי כאן – החברים, הבית, השפה, הקהילה.
יש לי אחות בשם אמבר, בת 13, שגם היא נולדה ומתחנכת בישראל כל חייה לומדת בבית ספר "עלומים" ברמת השרון.
ההורים שלי חיים כאן שנים רבות ותמיד נתנו מעצמם לאחרים. הם טיפלו במסירות בקשישות ישראליות, שהצליחו להאריך ימים בזכותם.
אני ואחותי גדלנו בבית משפחת בריסקר, בזמן שאמא שלי טיפלה בעדינה בריסקר, שגידלה אותנו כמו נכדות. היינו חלק מהמשפחה שלה והתאבלנו כשסבתא עדינה הלכה לעולמה.
למדתי מהוריי מהי נתינה אמיתית, ואני בטוחה שגם לנו, הילדות, הייתה תרומה לא קטנה.
ועם כל זה, עכשיו המדינה רוצה לגרש אותי – רק בגלל שאין לי אזרחות ישראלית.
ולא רק אותי – רוצים לגרש גם את אחותי הקטנה וגם את אמא ואבא, שעדיין מטפל באופן חוקי בקשישה ישראלית.
הם רוצים לשלוח אותנו לפיליפינים – מקום שבו לא נולדתי, לא גדלתי, לא דיברתי בשפה, ואין לנו בית או קהילה, בזמן שכאן המשפחה המורחבת שלי.
המחשבה הזו משתקת אותי. איך אפשר לבקש ממני, מאחותי ומהוריי – לעזוב את כל מה שאנחנו מכירים ואוהבים?
דמיינו שנולדתם כאן, חגגתם חגים, למדתם בעברית, בניתם חברויות וחיים שלמים – ויום אחד אומרים לכם: “זה לא הבית שלכם. אתם צריכים לעזוב.”
אני ישראלית. זה הבית שלי וכאן המשפחה שלי, ועכשיו רוצים לקרוע אותי ואת אחותי ממנו.
אנחנו יוצאים למאבק משפטי כדי להישאר כאן – אבל אני צריכה גם את הקול שלכם.
בקרוב המשרד שעוזר לנו - עו''ד תומר ורשה ואסף וייצן - יפנו לבית המשפט כדי לבטל את הגירוש,
אבל כבר עכשיו אני מבקשת מכם – שתפו את הסיפור שלי, עזרו לי להשמיע קול.
בקרוב תתקיים הפגנה ואעדכן. כל שיתוף ותמיכה שלכם יכולים לעשות את ההבדל.
תודה גדולה מכל הלב.
לואי ❤️ 🇮🇱